פסק-דין בתיק ת"ק 22686-01-12

1.      ביום 31.10.2011 בשעה 07:15 אירעה תאונת דרכים בכביש 241 שבין צומת גילת לאופקים. בתאונה זו היו מעורבים רכב התובע 2 [להלן: "התובע"], נהוג בידי התובע, ורכב הנתבע 1 [להלן: "הנתבע"] שהיה נהוג בידי הנתבע.

לשני הרכבים, כך נטען, נגרם נזק ובאחריות לתאונה ולנזק עוסקת התביעה דנן.

2.      לטענת התובע, התאונה התרחשה כשהוא נסע ברכבו אחר רכב אחר, אשר בלם בפתאומיות, וכתוצאה מכך בלם גם התובע. לטענת התובע, הנתבע, אשר נסע מאחריו, לא שמר מרחק והתנגש ברכבו מאחריו. בשל כך, טען התובע, הוא נהדף לרכב שלפניו ונגרמו לרכב נזקים.

3.      הנתבע, מאידך, לא התכחש לעצם קיומה של התאונה, אולם סיפורו באשר להתרחשותה היה אחר: לדבריו, מדובר בכביש דו נתיבי (2 נתיבים בכל כיוון), ושני הצדדים היו בכיוון נסיעה לאופקים. לטענתו, בערך הקילומטר ה- 3 לכיוון אופקים, קיים גשרון על נחל פטיש, ושם התרחשה קודם לכן תאונת דרכים ועמד במקום רכב משטרתי בצד ימין של הדרך. לדבריו, הוא האט נסיעתו כיוון שהרכב המשטרתי עמד בשוליים אך בלט מעט לתוך הכביש, ועל כן עבר לנתיב השמאלי שהיה פנוי והמשיך בנסיעתו, תוך כדי הורדת המהירות ל- 50 קמ"ש. הוא הספיק לעבור את מקום התאונה אלא שאז רכב התובע סטה לכיוון המסלול השמאלי בפתאומיות. לדבריו, כדי להימנע מתאונה הוא ניסה "לשבור ימינה" אך לא הצליח להתחמק ופגע ברכב התובע מאחור כאשר הפגיעה ברכבו היתה מצד שמאל הקדמי ואילו אצל התובע בצד שמאל האחורי. לדבריו, הוא פונה על ידי מד"א.

4.      התובע הדגים, באולם בית המשפט ותוך הסתייעות במכוניות צעצוע, את אופן התרחשותה התאונה מנקודת מבטו. הוא אישר קיומה של אותה תאונת דרכים קודמת בצד הכביש. לדבריו, כל הרכבים היו בנתיב הימני, ולא כפי שטען הנתבע. הנתבע אישר, לשאלת התובע, כי לא נכנס לשוליים.

5.      שני הצדדים הציגו צילומי רכביהם [ת/1 ו- נ/1].

ההכרעה:

6.      מבין שתי גרסאות הצדדים, איני יכול להעדיף גרסתו של התובע, אשר שלל בכל תוקף שהתאונה התרחשה בנתיב השמאלי (כטענת הנתבע) ואשר שלל בתוקף שנכנס לנתיב השמאלי, במיוחד כאשר אינה נתמכת בצילומי הנזק.

מצילומי הנזק של שני הרכבים עולה כי המפגש שבין הרכבים היה בפינה האחורית שמאלית של התובע ובפינה השמאלית קדמית של הנתבע. עוד עולה נזק בצידו הימני קדמי של רכב התובע.

אילו אכן היתה מתרחשת התאונה כפי תיאור התובע, הרי שהנזק לחלקו האחורי היה צריך להיות לכל רוחב רכבו [טען שרכב הנתבע התנגש בו מאחור], וכך גם הנזק לחלקו הקדמי של הרכב [שנטען שנזרק לכיוון הרכב שהיה לפניו].

ברם, לא כך עולה מהתמונות שהוגשו על ידי שני הצדדים.

התובע לא הצליח להסביר כיצד מתיישב הנזק עם טענתו באשר לאופן בו התרחשה התאונה. הוא התפתל בתשובותיו וניכר בעדותו שהוא מנסה למצוא פתרונות ותשובות שאינן בנמצא:

"המהירות הייתה 80-90 קמש'. אני לא יודע להשיב למה המכה שיש לי מקדימה היא בצד ימין, הכביש פונה שמאלה. אני לא יודע לתאר תנועה, אולי הוא היה טיפה לפה ואני טיפה לפה, הכביש היה בסיבוב ולא ישר. אני הייתי צמוד מאד לרכב שלפניי, וברגע שקיבלתי את המכה מהרכב מאחוריי, פגעתי גם ברכב שקדם לי אך לא היה לי נזק מקדימה, היה לי נזק קטן מקדימה."

מעדותו של התובע אני למד כי למרות קיומה של תאונה בצד הדרך, עדיין נסע במהירות גבוהה יחסית, ויתכן כי היה "מופתע" מעצירת הפתע של הרכב שלפניו. העובדה ששלל מעבר פתאומי לנתיב השמאלי אינה מסבירה כאמור את הנזקים בשני הרכבים. ניכר כי גם התובע לא שמר מרחק מהרכב שלפניו.

מנגד, דווקא תיאורו של הנתבע הוא שמתיישב עם הצילומים שהוגשו.

7.      בנסיבות אלו, וכאשר הנטל להוכיח את אופן התרחשותה של התאונה מוטל על התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", אין לומר כי התובע עמד בנטל זה של שכנוע.

8.      ומה באשר לחלקו של הנתבע, שלכאורה לא שמר מרחק בעצמו?

בהקשר זה, ונוכח שהתמונות מלמדות אותי להעדיף גרסתו של הנתבע, אני מקבל גם עדותו [שהיתה מהימנה עליי], כי הוא נסע במסלול השמאלי ואילו התובע נכנס לפתע לתוך מסלולו. במצב זה, התובע הוא שאשם בתאונה ולא הנתבע, שדווקא ניסה להימלט ממנה.

די בכך כדי לדחות את התביעה.